עניין לנו בבקשה למתן הוראות, אשר הגיש צד ג' החתום על הסכם פשרה כנגד מפרקי חברה, בבקשה להורות להם לבצע סעיף אופרטיבי מהסדר פשרה שאושר הן בערכאה אזרחית והן בבית המשפט של פירוק. בנסיבות המקרה, אין עסקינן בפירוק "רגיל" של חברה חדלת פרעון, אלא בחברה שנקלעה לפירוק כפוי עקב סכסוך בין בעלי המניות, ואשר החוב היחיד שלה לנושה חיצוני - רשויות המס, סולק זה מכבר.
בין בעלי המניות, ועל כך אין חולק, נטוש סכסוך מר שהתגלגל בערכאות שונות, ואשר החל שנים ארוכות טרם הסכם הפשרה נשוא בקשה זו. נקל לראות, כי האיבה וחוסר האימון התהומי שבין הצדדים משפיעים עד מאד על מהלכיהם, ולא בכדי מגלגל כל אחד מהצדדים - בעיקר אך לא רק המשיבים - על הצד שכנגד האשמות רבות ושונות, אשר חלק ניכר מהם הינו לכל היותר בבחינת 'רקע היסטורי' לפרשיה. להשלמת התמונה אעיר, כי חרף העובדה כי על-פי דין, היה על שני המפרקים להתייעץ ולגבש עמדה אחידה, הרי שבנסיבות המקרה, כל אחד מן המפרקים הגיש עמדה אחרת, התואמת את הצד עימו היה קשור ערב הפירוק; וחבל שכך.
לגופם של דברים, ובלא כל צורך לקבוע קביעה כלשהי בעניין מסכת הסכסוכים בין הצדדים, הרי שמחד גיסא, אין ולא תתכן מחלוקת כי
המבקשים קיימו את התנאי העיקרי בהסדר הפשרה
, ושילמו את סכום התמורה עצמה בעד הנכסים שהם מבקשים. יוצא, כי לא בכדי נמנעו המשיבים, במשך תקופה ארוכה, מלהגיש בקשה לביטול הסכם עקב הפרה יסודית כביכול.
יוצא, כי המחלוקות שנותרו - חרף הנסיון להקנות לחלקם מימדים רחבים בהרבה, הינם אודות ערך נקוב של המניות בסך 5,000 ש"ח (כאשר ההסכם עצמו עוסק בסכומים של מיליוני שקלים), באי המצאת כל אישורי המיסים, ובטענה לפיצוי מוסכם בגין המצאה באיחור של אישורים אחרים; הא ותו לא.
על-פניו, הגם שיתכן מאד שיש טעם מסויים לפגם בכך כי המשיבים "עומדים על קוצו של יוד", וזאת ככל הנראה תוך הפגנת אי-רצון כמעט גלוי לקיים את חלקם בעסקה, הרי שחרף זאת חל הכלל כי חוזים יש לקיים, כולל התחייבויות משניות יחסית. אמנם, אני מקבלת את עמדת המבקשים כי האישורים המרכזיים הועברו, אולם חרף האמור לעיל, ההסכם ברור ומפורש בכל הנוגע להמצאת
כל
אישורי המיסים. אי לכך, אין המבקשים יכולים לפטור את עצמם בטענה כי אישור זה או אחר הוא משני, או שברור כי אין חיוב מס מסוג זה. אף אם הדברים נכונים במאת האחוזים, הרי שבמקרה זה - וההסכם מתייחס לכך במפורש, היה עליהם להמציא אישור מהרשויות הרלוונטיות (למשל: מס רכוש), כי אין חיוב מס בגין שתי העסקאות הרלוונטיות, הא ותו לא.
מאידך גיסא, מן הראוי לציין כי המשיבים היו מטיבים לעשות, לו לא היו ממתינים ונוקטים ב"שב ואל תעשה", אלא מבהירים למשיבים, בהתראה
מפורשת ובמועד
, כי חרף הגעת המועד נשוא ההסכם, טרם סיפקו את האישורים. במאמר מוסגר, ראוי לציין כי בעניין זה, אין להוציא מכלל אפשרות כי - כפי שקורה לא אחת במקומותינו, אף הרשויות עצמן אינן מקלות תמיד על מבקשי אישורים, ולעיתים עשוי הדבר להתארך אל מעבר למצופה; ואין ספק, כי מקום בו היו יחסי הצדדים לעסקה גרועים פחות, הרי שניתן היה להסדיר ביתר קלות בעיות שכאלו, מקום בו הן מתעוררות, וזאת בלא צורך לפנות לערכאות.
אי לכך, הרי שבנסיבות העניין, לאחר שקילת התנהלות כל הצדדים, הנני מורה למבקשים לספק את כל האישורים הנדרשים בהתאם להסכם, וזאת לא יאוחר מ-90 יום ממועד החלטתי זו. כמו כן, בנסיבות המקרה, ישלמו המבקשים לצד שכנגד סך כולל של 25,000 ש"ח, הן בגין הערך הנקוב והן בגין האיחור במסירת האישורים (בעניין זה, אני מתחשבת בכך כי חלק מהאישורים אכן נמסרו, אף אם לא בהכרח במועד).
היה ויעמדו המבקשים בכל האמור לעיל, יהא על המפרקים לקיים בלא דיחוי את חלקם בהסכם הפשרה, ולהעביר למבקשים את הנכסים נשוא ההסכמים, בלא עיכובים נוספים.
אי לכך, הבקשה מתקבלת באורח חלקי בלבד.
בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ג שבט תשע"ב, 16 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.